פסק-דין בתיק עב"ל 51-10

השופט שמואל צור

1.         המערער, יליד 17.1.1941, הגיש למוסד תביעה לקיצבת זיקנה. המוסד דחה את תביעת המערער מן הטעם שבמועד הגיעו לגיל 60 (ינואר 2001) הוא לא היה תושב ישראל ומשום כך לא חל עליו חוק הביטוח הלאומי. המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי בירושלים וזו נדחתה (השופטת שרה שדיאור; תיק ב"ל 10626/08). מכאן הערעור בפנינו.

2.         זכאותו של המערער לקצבת זקנה מותנית במעמדו כתושב בישראל עם הגיעו לגיל 60 (סעיפים 240 ו-244 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה 1995; להלן - החוק). המוסד הכיר במעמדו של המערער כ"תושב" מחודש מאי 2001 ואילך בלבד. השאלה שעמדה אפוא לדיון בבית הדין האזורי ובפנינו היא האם היה המערער במעמד של "תושב" בישראל בחודש ינואר 2001, עם הגיעו לגיל 60.

3.         בעבר המערער היה תושב ואזרח ירדן. בשנת 1969 נישא המערער לאזרחית ישראל ובשנת 1973, בעקבות מהלך של "איחוד משפחות", ניתנה לו אזרחות ישראלית ותעודת זהות ישראלית. אין חולק כי בשנת 0002 חודשה תעודת הזהות של המערער ונרשם בה כי הוא מתגורר בשכונת ראס אל עמוד שבתחומי מזרח ירושלים אשר בשטח השיפוט של ישראל. במצב דברים זה עומדת למערער חזקה שהרישום בתעודת הזהות משקף את מצב הדברים לאמיתו ומכאן שעם הגיעו לגיל 60 (בחודש ינואר 2001) הוא גר בישראל. השאלה היא אפוא האם עלה בידי המוסד להפריך חזקה זו ולהראות שהמערער לא התגורר בירושלים במועד האמור.

לא נשמטה מעינינו בהקשר זה טענת המוסד כי נטל השכנוע הוחזר לכתפי המערער בהתחשב בהודאתו כי התגורר מחוץ לתחומי ישראל גם בתקופה בה החזיק בתעודת זהות ישראלית (עב"ל 644/08 חרחש אלהאם - המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.10.09). עם זאת, הודאת המערער לא התייחסה לתקופה שלאחר חידוש תעודת הזהות בשנת 2000 אלא לתקופה שקדמה לכך, ולכן אין בה כדי לפגוע בחזקה הנוצרת לזכותו על בסיס סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה - 1965 (עב"ל 363/09 עבדאללה חנין צלאח עזה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.3.11).

4.         שאלת מקום מגוריו של המערער במרוצת השנים ובמיוחד בחודש ינואר 2001, סבה על שלושה אתרים: האחד - הכפר אבו-דיס שמחוץ לשטח ישראל, בו התגורר המערער ואשתו בבית הוריו; השני - שכונת ראס אל עמוד בירושלים המזרחית שבו התגורר המערער עם אשתו בבית הורי אשתו והשלישי - בכפר בית חנינא שבשטח ישראל, בו מתגורר המערער כיום.

5.         כאמור, בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער. בית הדין עמד על סתירות שנתגלו בעדותו של המערער ונחקרים אחרים באשר למקום מגוריו של המערער במרוצת השנים. בית הדין האזורי קבע שהמוסד הרים את הנטל להוכיח כי גרסת המערער לגבי רצף תושבותו בישראל היתה בלתי מבוססת וכי למעשה עד חודש מאי 2001 אין גירסה אחידה ומסודרת לגבי תושבותו. בית הדין האזורי קבע, על יסוד המסמכים והעדויות שהיו בפניו, כי במשך כל השנים הבית באבו-דיס היה מרכז חייו של המערער ומשפחתו ואף ילדיו למדו שם.

6.         בערעור בפנינו טוען המערער כי המוסד לא הביא ראיה פוזיטיבית לגבי מקום מגוריו של המערער במועד הקובע (ינואר 2001). המערער טוען כי בית הדין התעלם מחשבונות מים, חשמל וארנונה ששילם המערער בקשר לדירה בראס אל עמוד. המערער טוען שבית הדין האזורי התעלם מעדות פקידת בנק ירושלים על הענקת השתתפות כספית שקיבל ממשרד השיכון עבור שכר דירה בבית חנינה ובראס אל עמוד. המערער טוען כי בית הדין האזורי מרוקן מתוכן את ההלכה לפיה הרישום בתעודת הזהות יוצר חזקה לגבי מקום מגוריו ומעביר את נטל ההוכחה אל כתפי המוסד.

7.         המוסד תומך בפסיקת בית הדין האזורי וטוען כי היא מבוססת על קביעות עובדתיות בהן ערכאת הערעור אינה מתערבת. עוד טוען המוסד כי גרסת המערער לגבי מקום מגוריו נמצאה בלתי מהימנה ודי בכך כדי להרים את הנטל המוטל על כתפי המוסד להוכחת מקום מגוריו של המערער במועד הקובע.

8.         לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל. לדעתנו, בנסיבות העניין, לא עלה בידי המוסד להוכיח כי מקום מגוריו של המערער בחודש ינואר 2001 לא תאם את הרישום בתעודת הזהות שלו, היינו - שכונת ראס אל עמוד שבתחום ירושלים.

9.         תנאי לזכאות לקצבה ולזכויות שונות לפי החוק הוא כי דורש הקצבה הוא "תושב ישראל". מעמדו של אדם כ"תושב" הוא עניין עובדתי הנלמד לא מהגדרה בחוק אלא מעובדות וזיקות הקושרות אותו לישראל. בית דין זה נדרש למבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"תושב ישראל" מספר רב של פעמים. בעניין זה נפסק כי:

" לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי', ש'זה ביתו'".

(דב"ע מה/73-04 עייאדה סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ז, 79, 84).

לא נרחיב בנקודה זו שכן מדובר בהלכה ברורה ובענייננו לא התעוררה לגביה כל מחלוקת.

10.       במקרה שבפנינו, המערער הוא אזרח ישראל הנושא תעודת זהות ישראלית, בה מצויין - לפחות מאז שנת 2000 - כי מקום מגוריו של המערער הוא בשכונת ראס אל עמוד בירושלים. בנסיבות אלה קמה חזקה שהרישום בתעודת הזהות משקף את מציאות המגורים מאז הרישום ואילך והנטל להוכיח שלא כך הם פני הדברים מוטל על המוסד. בעניין זה נפסק לאמור:

" התובע אמנם נושא תעודת זהות ישראלית, ועל כן הנטל מוטל על המוסד לביטוח לאומי להוכיח כי הוא איננו תושב ישראל. ואולם, על אף עובדה זו, על התובע להצביע על מקום מגורי קבע בתוך מדינת ישראל, ואין הוא יכול רק להסתמך על הרישום במרשם האוכלוסין ובכך להעביר למוסד לביטוח לאומי את הנטל להוכיח כי הוא איננו מתגורר דרך קבע במדינת ישראל. עליו להצביע על מקום מגורים מסוים, והדיון בבית הדין יתמקד סביב למקום מגורים זה. אם המוסד לביטוח לאומי יצליח לשכנע את בית הדין כי התובע איננו מתגורר דרך קבע איפה שהוא טוען שהוא גר, אזי הנטל עובר לתובע להוכיח מקום מגורי קבע בתוך מדינת ישראל".

(דב"ע 3-7/97 נאייל עאויסאת - המוסד לביטוח לאומי; לא פורסם).

11.       לדעתנו, על אף סתירות ותמונת מצב לא ברורה לאשורה באשר לרצף מגוריו של המערער במרוצת השנים, לא עלה בידי המוסד להפריך את חזקת מגוריו של המערער בשכונת ראס אל עמוד שבירושלים בחודש ינואר 2001.

12.       אין ספק שבעבר התגורר המערער עם אשתו וילדיו בבית הוריו בכפר אבו דיס שמחוץ לשטח השיפוט של ישראל. בקשר לכך העיד המערער שאימו נפטרה בשנת 1990 ומאז הוא לא התגורר שם (מוצג נ/3 עמ' 5; עמ' 7 לפרוטוקול ש' 24 - 28). נתון זה אושר על ידי המערער גם בחקירה נוספת משנת 2007 (מוצג נ/10 ס' 2. 3). בשנת 1986 העידה אימה של אשת המערער בפני חוקר המוסד כי ביתה גרה באבו-דיס (מוצג נ/6). עדות זו נכונה לשעתה והיא תואמת את עדות המערער לגבי מקום מגוריו לפני שנת 1990.